מילים עםלב ודמיון

אנטומיה של ציוויליזציה

יש ימים בהם נדמה שהאנושות לא הרחיקה לכת. אמנם בנינו ערי ענק, חיברנו קצוות עולם בשבריר שנייה, אחזנו במדע, ברפואה, בטכנולוגיה, אך מתחת לקדמה הנוצצת, פועם בנו עדיין דבר מה עתיק. הצורך העיוור להשתייך לשבט, הפחד הקדמון ממי ששונה. הקלות שבה אדם אחר הופך לאויב, ובשם הפחד, האמונה והכעס - הכול פתאום מוצדק. שנאה ישנה שוב מרימה את ראשה, וקיצוניות מתפשטת בשקט. האלימות הפכה לשפת חולין ולמציאות, ומגלה לנו אמת מרה: שכבת הציוויליזציה שאנו כה גאים בה, דקה הרבה יותר מכפי שרצינו להאמין. הברבריות המודרנית אינה זקוקה ללפיד, היא אינה מניפה אלות בכיכרות. היא אוחזת בטלפון חכם, לבושה חליפה, מתהדרת בהשכלה, וזהו אולי פניה המפחידים מכל. אך אני נאחזת באמונה שהכיוון אינו מוחלט. בכל פעם שאנו מסרבים לשנוא, שלא שופטים אדם רק בשל קבוצתו. בכל פעם שאנו עוצרים לחשוב מול ההמון, ושומרים על צלם אנוש כשהעולם סביבנו מאבד אותו - אנחנו מחזיקים יחד את הקו הדק הזה. כי בסופו של יום, ציוויליזציה אינה המגדלים והבניינים שבנינו. היא המהות הפשוטה מכל: האופן שבו אנחנו בוחרים להתייחס זה לזה.